לאקאן התלהב מהחוכמה של סוקרטס בעניין האהבה באירוע שהסעיר את הנסובים במשתה שמתואר בדיאלוג של אפלטון. סוקרטס ידע להצביע על הכיפתור השגוי של אלקיביאדס אליו כשלמעשה, לטענתו של סוקרטס, אגטון הוא האהוב. מקרה ראשון של העברה. בסמינר השמיני של לאקאן, על ההעברה, למדים אנו על ההתרחשות המרכזית בפסיכואנליזה: אהבת העברה. האם היא קשורה לכפיה לחזרה? אם פרויד לימד שהיא קשורה למשקעים שהותיר הדחף, כיצד באים בה לידי ביטוי יחסיו של הסובייקט עם האובייקטים הדחפיים שלו? האם העברה היא אהבה חדשה ואם כן מדוע מתלווה אליה לעיתים קרובות כל כך מועקה? הרי היא פורצת באנליזה כעזרה שאין בלתה ולפעמים כמכשול שמאיים על הריפוי. אנליטיקאי חייב ללמוד איך לא להיענות לה ובו זמנית לא להדוף אותה. הדבר לא קל בכלל שהרי, כפי שפרויד גילה, ההתנהגות לגבי ההעברה היא מכרעת לגורל האנליזה. על מנת לעמוד על טיבה ומבנה של אהבת ההעברה ובפרט על מקומו ותפקידו של האנליטיקאי בה, קורא לאקאן מחדש לא רק את "המשתה" של אפלטון אלא גם יצירות קלאסיות מן הספרות והציור. אלו יאפשרו לו לשרטט את ההעברה כסדרה של התמקמויות ביחס לחסר, החל מההסטה, דרך ההתנסות בסירוס ועד לאבדן האנליטיקאי והאבל עליו המציינים את סופה של האנליזה.