>

המועקה, בין התענגות לאיווי – עבודה בעקבות קריאה של סמינר X

חמוטל שפירא

אחת מאותן משענות שמצליחות להקל במשהו על ההליכה במדבר הצחיח של הבדידות וכובד
החיים באנליזה, בין אם שלי או של מי מהמטופלים שלי זו אמירה של לאקאן, שלקוחה מסמינר
עשר, הרי הוא הסמינר על המועקה: "המועקה, נמצאת בין ההתענגות לאיווי."
זה הזמן הלוגי של המועקה. הרגע של המועקה הוא הכרחי לוגית.
זהו רגע שנקבע כפנומנולוגי ומובנה, בו זמנית. המועקה אקטיבית.
הרעיון של הסמינר איננו שהמועקה היא באופן ישיר הסיבה, אלא היא שיוצרת את הסיבה.
התענגות – מועקה – איווי. אם אתה יכול לשאת את המועקה, את המועקה המכוננת, אתה יכול
לדעת משהו על סיבת האיווי (עמוד 175)
במילים אחרות: ׳איווי טוב׳, יכול לעשות הקלה.
אביא וינייטה שמנסה להדגים משהו מזה.
*
גבר בסוף שנות ה 30- , אב לשניים, פונה לאנליזה. מספר שפונה אחרי תקופה של שנתיים בהן סובל
מסימפטומים גופניים מטרידים: טשטוש בראייה, טיקים, שיתוק שבא והולך ביד אחת, כאבי ראש.
הוא החל מסע ארוך לעבר בירור גופני, עבר בדיקות רבות, אף אחת לא הניבה ממצא אורגני. הוא
פנה לאנליזה אחרי שהרופאים שהמשיך לבקר החלו לרמוז לו שמדובר ב״חרדות״.
לשאלתי: ״מה קרה לפני שנתיים?״ הוא עונה מיד: ״אבא שלי נפטר… אבא שלי נפטר יומיים אחרי
שנולד הבן הצעיר שלי״.
*
בחודשים הראשונים לאנליזה הוא סובב, בכפייתיות מה, סביב התלונות הגופניות המטרידות. הוא
עובר לספה. לאט, מתחיל דיבור שונה.
הוא מתחיל לדבר על שאינו מרוצה מהעבודה שלו, שהוא משועמם, שהיה רוצה להפוך משכיר
לעצמאי.
הוא מתחיל לכעוס על אימו שמפעילה אותו לכל מיני משימות, שהוא לא מצליח לסרב לה.
הוא מתחיל לחשוף בעיה שיש לו בקיום יחסי מין. הוא מספר שכל שנות נישואיו (למעט כשרצו
להביא ילדים) נמנע מחדירה באקט המיני כי זה ״כואב לה״.
לאחרונה, בעקבות זה שקנה ג׳יפ שתמיד רצה כדי שיוכל לקחת בו את משפחתו לטיולים בסופי
שבוע, אני אומרת לו :״נשמע שחוזר הדרייב״.
*
בפגישה האחרונה הוא אומר: ״הייתי מת להתאבל על אבא שלי… לא התאבלתי.
[להתאבל?] לעצור הכל, לשבת, ורק לבכות… לא היה לי זמן, נולד לי בדיוק תינוק. לא היה לי זמן
להתאבל. וזה לא שאני מסתיר את הרגשות שלי… כשעולים לקבר אני בוכה, כשאני חושב עליו אני
נהיה עצוב [וזה לא נקרא להתאבל ?.. . אני שואלת] לא! להתאבל זה לעצור הכל! לעצור הכל ולדבר
רק עליו ולבכות רק עליו… במשך ימים שלמים רק לפנות זמן בשבילו… לא היה לי זמן לבכות [זמן
לבכות. אני חוזרת על כך, ספק לי ספק לו.] כן. כן. ישר היה צריך לדאוג להמון דברים. לטפל בהמון
בהמון דברים… [נראה שלגוף שלך יש זמן…] את יודעת מה… בעצם… עכשיו, כשאני חושב על זה…
אולי זה הגוף שלי שבוכה… וואו… כן!… זה הגוף שלי בוכה…״.
*
׳לפנות זמן׳ למה? למה צריך לפנות זמן? לאיזה דחף נקשור את ה׳לפנות׳ זמן?
*
את חווית האבל לאקאן מסכם כך: ״זה הזמן הנדרש כדי להפוך את האובדן לחסר. הזמן הנדרש כדי
שמשהו שחורר את הממשי, יהפוך לתחום כהלכה באמצעות השפה״. (סמינר 6, 'האיווי ופירושו').
הזמן והשפה, שני בעלי הברית היחידים שיש לנו למול המוות.
אני רוצה להעלות את האפשרות ש׳הגוף הבוכה׳ הוא הניסיון (הלא מוצלח במיוחד) של סובייקט
זה ׳לתחום כהלכה׳ את החור בממשי. מות אביו.
מדובר באב שהוא דמות ידועה ומוערכת, גבר רב פעלים, שהיווה משענת משמעותית עבור בן זה,
שהיה הבן הבכור שלו.
*
האנליזה מאפשרת להתחיל להמיר משהו. הוא אומר: ׳לא היה לי זמן לבכות׳.
מתחילה להופיע המחשבה, בדיעבד, שלא דיבר על אבא שלו מספיק, שלא בכה מספיק. הדגש
באמירה הזו אינו על הבכי כאפקט, כביטוי רגשי, אלא על בכי כמשהו שמתחיל להיקשר לפונקציה
של הזמן. לבכי ולדיבור נדרש זמן. ״זמן לבכות״. וזה, מה שייתכן והופך אותו למשהו בעל פונקציה
סמלית, ומכאן, גם תוחמת.
מתחיל להיתחם החור, ומתחיל להיתחם גם משהו מן ההתענגות, שבאה מן הגוף.
*
מתחילה להופיע אי נחת, תביעה, מתחילות שאלות, מעבר לתלונות הגופניות. מתחילה להופיע
מועקה.
את הופעת המועקה ניתן לייחס, לאמירה של לאקאן אודות החסר בחסר.
הוא אומר בסמינר הזה שכל איווי מקורו בחסר, וכשהחסר הזה חסר, מתעוררת מועקה. לאקאן
אגב חולק כאן על פרויד שאומר, ב"עכבה, סימפטום ומועקה", שהמועקה קשורה לאובדן האוביקט.
עם הזמן, ותוך כדי מועקה שלעתים מאד קשה לו לשאת, מתחיל להבליח, להיחשף בהדרגה, איווי.
איווי להיות בעל. בעל עסק. בעל ש׳מזיין את אשתו׳.
*
לאקאן אומר בסמינר הזה שאם אתה יכול לשאת את המועקה, את המועקה המכוננת, אתה יכול
לדעת משהו על סיבת האיווי.
המועקה אם כן, גם אם בלתי נסבלת, ובניגוד להתענגות, האטומה, יכולה להיות מצפן, איתות,
לתת כיוון.
מתחילה אצל סובייקט זה תזוזה. מבן בכור לאב ׳שידע מה הוא רוצה׳ למשהו מזה, בעצמו. בעל
׳משהו׳, בעצמו. לא פעם אמר, שלולא אבא שלו היה מת, לא היה מקים את העסק שהקים, לא היה
הופך לבעל עסק.
*
עד כה דיברתי על ערכו של האיווי במהלך ריפוי. חשוב לי להוסיף שבסמינר עשר לאקאן מתחיל
לפעול גם להפחתה בערך של האיווי: ״לא מדובר על המימוש של האיווי, מונח כה חשוב בסמינרים
הקודמים. בסמינר הזה: המטרה של האיווי הינה מטרה כוזבת, חוסר הבנה לגבי האובייקט עליו
מדובר. האיווי הינו חוסר הבנה. בסוף האנליזה יש צמצום של האיווי, זאת אומרת היכן שדרך
התכווצות אנליטית מאבד אוויר או נעלם האובייקט-מטרה המקסים. או במילים אחרות: האיווי
איננו אמת אלא אשליה״ (מילר 2007)1

למרות זאת, אמת או אשליה או שמא ״אמת משקרת״, אי אפשר שלא לעבור דרך המועקה והניסוח
של איווי, ורק אז, אולי, לגלות שהכל בעצם מצטמצם, ״מתכווץ ונעלם״.


∗ הטקסט נכתב להקראה בערב סיום שנה"ל של הרשת הלאקאניאנית, 26.06.2017


1 ז'.א.מילר, ״מבוא לקריאה של הסמינר על המועקה של ז'אק לאקאן: מראי המקום של הסמינר המועקה, חלקי חילוף״, עת לאקאן (2007)