₪60.00
שם הכותר: סמינר השדה הפרוידיאני, סמינר XI חלק 1, “ארבעה מושגי היסוד של הפסיכואנליזה”, מרצה: פביאן נפרסטק
תרגום עוקב מספרדית: דן קניג-שליט, אליעזר נובודבורסקי
מערכת: קרן ישי, גדעון בקר
עריכה לשונית והכנה לדפוס: אביבית שיין מידן
עורכת: מלכה שיין
שנת יציאה לאור: 2023
מספר עמודים: 38 עמודים
סוג כריכה: חוברת
בחוברת הסמינר כרוכות שלוש הרצאות מאת פביאן נפרסטק מתוך קריאתו בסמינר ה-XI של לאקאן על ‘ארבעת מושגי היסוד בפסיכואנליזה’.
בהרצאה הראשונה, תחת הכותרת “המכונה, החיה וההוויה המדברת”, מתמקד נפרסטק בסמינרים XXII ו-XIX, ומתייחס לאבחנה שלאקאן עושה בין האורגניזם של בעל החיים והגוף של ההוויה המדברת, גוף מתענג. הוא בוחן את ההתענגות במונחים של מקום וזמן בהיבט של החזרתיות, להבדיל מזמן ה’בדיעבד’ של הלא-מודע. עוד על עידן המכונה וה-Chat GPT והשפעתם על הגוף וההתענגות ועל ההוויה המדברת.
בהרצאה השנייה, בכותרת “קליניקה של אובייקט a – ניכור”, מתמקד נפרסטק בחרם שלאקאן התייחס אליו בחלקו הראשון של סמינר XI. המרצה מייחס לחרם את פיתוח המושגים בסמינר X על המועקה: אובייקט a קטנה ו’שארית’, את המקום שמועיד להם לאקאן לאורך סמינר XI ומראה כיצד כל אלו חוזרים אל הבעיה של כל נוירוטי: ההפרדה מאובייקט a קטנה.
בהרצאה השלישית, תחת הכותרת “קליניקה של אובייקט a – הפרדה”, נפרסטק חוזר לאירוע החרם קרוב יותר לטקסט של סמינר XI. השאלה הראשונה נוגעת בהיבט הפוליטי של החרם, תוך אזכור הפן של מסחר ושאלת רשות הדיבור ובהתמקמות של לאקאן ביחס לחרם. עוד בהרצאה זו על הדרך שמוביל לאקאן מהפוליטי אל שאלת האיווי של האנליטיקאי, ולבסוף על הקשר בין הפרקסיס, הוויכוח של לאקאן עם הפוליטיקה והמדע, והחלום המפורסם של פרויד על הזריקה של אירמה.
מהמכונה והחזרתיות, דרך הניכור והמועקה ולבסוף לסוגיית הפרקסיס והאיווי, שלוש ההרצאות של נפרסטק והדיונים הנלווים, מציעים לקורא מבט חקרני ומעורר על היבטים בהוראתו של לאקאן שבסופו של דבר מסכם נפרסטק: “זה מביא למה שלאקאן קורא לו היקיצה”, או לפחות לשאלה – מהי היקיצה בה מדובר בעקבות אנליזה.
על סמינר השדה הפרוידיאני:
סמינר השדה הפרוידיאני מהווה נדבך מרכזי במסורת ארוכת שנים בישראל. הסמינר המאורגן מדי שנה ברשת הלאקאניאנית, מארח קולגות מהשדה הפרוידיאני בעולם לימי עבודה מרוכזים; הרצאות ודיונים קליניים. הסמינר של השדה הפרוידיאני מוקדש בכל פעם לאחד הסמינרים שמסר לאקאן במהלך הוראתו, שנערך לספר ע”י ז’אק-אלן מילר ונבחר כטקסט המרכזי בתוכנית הלימודים של השנה.
על המחבר:
פביאן נפרסטק הוא פסיכואנליטיקאי הפועל בבואנוס איירס, חבר ב-AMP (ארגון הפסיכואנליזה העולמי), הוא היה AME, AE (2002-2005), ד”ר לפסיכואנליזה מטעם אוניברסיטת פריז VIII ופרופסור לפסיכופתולוגיה בפקולטה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בואנוס איירס.
תוכן עניינים:
לואי ארגון: המשוגע מאלזה (1963)
הרצאה I: החיה וההוויה המדברת
הרצאה II: קליניקה של אובייקט a – ניכור
הרצאה III: קליניקה של אובייקט a – הפרדה
תעודה בפסיכואנליזה לא קיימת בשום מקום בעולם. הדבר לא נובע ממקריות או מאי שימת-לב אלא מסיבות הקשורות במהות של מה שהינה הפסיכואנליזה.
לא ניתן להצביע על מבחן שיאשר מיהו פסיכואנליטיקאי, משום שהעיסוק בפסיכואנליזה הוא בעל אופי אישי, שמור לווידוי הפציינט בפני הפסיכואנליטיקאי על מה שהינו האינטימי ביותר במחשבותיו. נסכים כי הפסיכואנליטיקאי משיב לווידוי זה בפעולת פירוש המכוונת למה שאנו מכנים – לא מודע.
האם פעולה זאת יכולה לשמש חומר למבחן?
יש להטיל ספק בכך, שהרי פעולת הפירוש אינה בלעדית לפסיכואנליזה. כל ביקורת של טקסטים, תעודות או רישומים, משתמשת אף היא בפירוש.
אולם הלא מודע הפרוידיאני, זה הנוצר רק באמצעות יחסי הדיבור שהזכרתי לעיל, אינו ניתן להשוואה עם דבר-מה שהינו חיצוני ליחסים אלה.
זאת ועוד, הפירוש האנליטי אינו מהווה הוכחה כשלעצמה, אלא בשל האפקטים הבלתי צפויים שהוא גורם אצל מי שמקבלו במסגרת יחסי הדיבור. אין מוצא.
הפועל היוצא הינו שיש לקבל את האנליזנט כדי שהוא, ורק הוא, יעיד על כישרונו של הפסיכואנליטיקאי. אלא שעדות האנליזנט תהא מסולפת שכן היא כרוכה באפקט ההעברה שהתמקמה בכניסה לאנליזה.
אפקט זה, אף הוא אינו נותן ערובה כלשהי בנוגע לעבודה שנעשתה. משתמע מכך כי העדות הקבילה היחידה היא עדות האנליזנט, זה, שאחרי ההעברה, רוצה עדיין לשרת את הפסיכואנליזה. מה שאני מכנה כאן עדותו של הפסיכואנליטיקאי מהווה את גרעין הוראת הפסיכואנליזה משום שהיא עונה לשאלה לגבי הניתן למסירה לקהל על התנסות שהיא בעיקרה אישית.
ז’אק לאקאן מיסד עדות זאת תחת השם “Passe” – “מעבר” (1967). הוא אף העניק להוראה זאת את האידיאל שלה, ה-“מתמה” (Mathema) (1974). מן ה-“מעבר” אל ה-“מתמה”, מהאחד למשנהו, ישנה הדרגתיות:
עדות ה”מעבר” טעונה במטען הפרטיקולאריות של הסובייקט והיא מתוחמת לחוג מצומצם ופנימי של קבוצה אנליטית.
הוראת ה”מתמה”, לעומת זאת, היא הוראה החייבת בהוכחה ומיועדת לכל. בנקודה זאת מתרחש מפגש בין הפסיכואנליזה לאוניברסיטה.
ההתנסות בהוראה זאת קיימת בצרפת מזה ארבע-עשרה שנים, ובספרד היא מוכרת כבר ארבע שנים, באמצעות הסמינר של השדה הפרוידיאני. החל מינואר הקרוב היא תקבל שם את הצורה של סקציה קלינית.
אני חייב להבהיר מהי ההוראה הזאת ומה היא לא.
הוראה זאת הינה אוניברסיטאית משום היא שיטתית ומדורגת, מלמדים אותה מקבלי אחריות שהוכשרו לכך, והתרחשותה מקבלת את פסיקתם של תעודות ואישורים. היא לא מכשירה לעיסוק בפסיכואנליזה.
הציווי שניסח פרויד החל משנת 1910 שעל הפסיכואנליטיקאי לעבור אנליזה, לא זאת בלבד שהתקבל על-ידי לאקאן, אלא אף הוקצן על ידו בכך שקבע שלאנליזה אין סיום אחר לבד מייצורו של פסיכואנליטיקאי.
מן הראוי להוסיף שהפרה של ציווי זה עולה במחיר כבד, ובכל המקרים פירעונו יחול על מי שהפרו אותו.
ההוראה הינה תמיד בעלת כיוון לאקאניאני, בין אם היא בפריז, בבריסל או בברצלונה, ובין אם היא מתנהלת באופן ציבורי או פרטי.
אלה שהיא מוענקת להם מוגדרים כ”משתתפים”.
מונח זה, משתתפים, עדיף על המונח סטודנטים, וזאת כדי להדגיש את מידת היוזמה העצמית המתבקשת מהם. העבודה שיציעו לא תיגזל מהם: הדבר תלוי בהם.
אין זה פרדוכסלי, להציב דרישה קפדנית ביותר למי שמעמידים עצמם לבדיקה לתפקיד הוראה ללא תקדימים. שכן הידע הנלמד בהוראה זו, השואב את סמכותו מעצם הקוהרנטיות שבו, פוגש את האמת שלו בלא מודע. כלומר, אין בו בידע זה אף אחד שיאמר: “אני יודע”. עובדה זו באה לידי ביטוי בכך שבשדה הפרוידיאני, כל הוראה באשר היא, מתחוללת רק תחת התנאי שהיא נשענת על עיבוד חדש כלשהו, צנוע ככל שיהיה.
בספרד כמו גם בבלגיה, הפן הקליני משמש כהתחלה להוראה זאת.
הקליניקה איננה מדע. כלומר, אין היא מהווה ידע הניתן להוכחה. היא מהווה ידע אמפירי, שאינו ניתן להפרדה מההיסטוריה של האידיאות.
עם הוראת ידע זה אנחנו נותנים פיצוי מה לפער שנפער בשל חולשות הפסיכיאטריה, שאוצרה הקלאסי הוזנח על ידי התקדמות הכימיה, בכך שאנו מכניסים גם אלמנט של וודאות (המתמה של ההיסטריה).
בעתיד, הצגות החולים יתבססו על הוראה זאת, ומאוחר יותר, יתווסף תחום המכונה בצרפת “לימודים מעמיקים”, המיועדים לכתיבת תזה ודוקטורט.
בהתאמה עם מה שנעשה בעבר בהנהלת לאקאן, אנו פועלים צעד אחר צעד.
ז’אק-אלן מילר
אוגוסט 1988