בחסות המחלקה לפסיכואנליזה, אוניברסיטת פריז VIII

סמינר השדה הפרוידיאני סמינר IV, “היחס לאובייקט” מרצה אורחת: מרי הלן ברוס

50.00

שם הכותר: סמינר השדה הפרוידיאני סמינר IV, “היחס לאובייקט”, מרצה אורחת: מרי הלן ברוס

תרגום עוקב מצרפתית: דן קניג שליט, שולה הרן

מערכת: קרן ישי, מלכה שיין, גדעון בקר

הגהה והכנה לדפוס: אביבית שיין מידן

עורכת: מלכה שיין

שנת יציאה לאור: 2021

מספר עמודים: 72 עמודים

סוג כריכה: חוברת

בחוברת הסמינר כרוכות שלוש הרצאות מאת מרי הלן ברוס, המבוססות על שני סמינרים של לאקאן: סמינר IV על היחס לאובייקט וסמינר X העוסק במועקה. נוסף לחוברת זו תרגום ראשון לעברית של ריאיון החולה של ז’-א. מילר מתוך אופורקה, לצד הדיון שהתקיים בראיון וקריאה בו.

בהרצאה הראשונה, ניגשת מרי הלן ברוס אל שאלת המיניות הנשית בסמינרים של לאקאן דרך שני מקרים קלאסיים בספרות הפסיכואנליטית – המקרה של דורה והמקרה של ההומוסקסואלית הצעירה. ברוס מתייחסת אל הסכימות המרובות בסמינר הרביעי, וניגשת אל שני המקרים תוך שימוש בסכימות אלו. היא פורשת שאלות קליניות קריטיות על ההבדל בין שלושת השמות של החסר (סירוס, תסכול וחסך), שאלות לגבי האב והפונקציה האבהית בכל אחד מהמקרים, האיווי אל מול האידיאל, ולבסוף – האובייקט. הדיון נחתם בעבודה הקלינית, אשר ברוס מגדירה כאוריינטציה פרגמטית, אשר מזמינה לקרוא את ההרצאה פעם נוספת דרך פריזמה זו.

ההרצאה השנייה מותחת את חוט השני הנשזר לאורך סמינר זה מהנקודה בה הסתיימה ההרצאה הקודמת: האוריינטציה הפרגמטית והפתרון הפרטיקולרי. הרצאה זו, מוסרת את קריאתה במקרה של הנס הקטן, יחד עם הוראתו המאוחרת יותר של לאקאן בסמינר ההופכי של הפסיכואנליזה ושלושת המשלבים: דמיוני, סמלי, וממשי. בעקבות לאקאן, ברוס מעלה שאלה לגבי הפער בין תסביך הסירוס ותסביך האדיפוס, וכיצד אלו קשורים בפונקציה האבהית. שאלות אלו מובילות לדיון בפאלוס, בעקרון ההחלפה והמטאפורה, ובגילוי ההתענגות הפאלית.

ההרצאה השלישית מתמקדת באובייקט המוצג בסמינר ה-IV, באזכור מסמינר XXII של לאקאן. ברוס פורשת את שלושת המשלבים, תוך בחינה של הגדרתם והתפתחותם במהלך סמינרים אלו, ודיון בשדה המדע בעת הנוכחית. ההרצאה מסתיימת בפיתוח של לאקאן את הקליניקה הבורומאית והמקום של הסימן בפסיכואנליזה בשתי תצורותיו – אות (mark) ועקבה (trace). הדיון מרתק הנלווה להרצאה, מוביל אל ההבדלים בין השפות והמקום (והפונקציה) של האות בהבדלים אלו בין שפות.

 

על סמינר השדה הפרוידיאני:

סמינר השדה הפרוידיאני מהווה נדבך מרכזי במסורת ארוכת שנים בישראל. הסמינר המאורגן מדי שנה ברשת הלאקאניאנית, מארח קולגות מהשדה הפרוידיאני בעולם לימי עבודה מרוכזים; הרצאות ודיונים קליניים. הסמינר של השדה הפרוידיאני מוקדש בכל פעם לאחד הסמינרים שמסר לאקאן במהלך הוראתו, לספר אשר נבחר כטקסט המרכזי בתוכנית הלימודים של השנה.

על המחבר:

מרי-הלן ברוס היא פסיכואנליטיקאית, בעלת דוקטורט בפסיכואנליזה וגם חברה ב-ECF, NLS ו-WAP.  כתבה מאמרים רבים באוריינטציה לאקאניאנית בנושא אימהות ונשיות, אשר תורגמו לשפות שונות, בהן גם לעברית. ברוס היא העורכת הראשית של כתב העת The Lacanian Review.

תוכן עניינים:

הרצאה I: על המיניות הנשית בסמינרים IV ו-X – מדורה ההומוסקסואלית הצעירה אל עבר “האשה, יותר אמיתית ויותר ממשית”

הרצאה II: לאקאן סטרוקטורליסט: קריאה מחודשת של מקרה “הנס הקטן”

הרצאה III: דמיוני סמלי וממשי, מעורבות שלושת המשלבים בקליניקה ובתיאוריה של הפסיכואנליזה

קליניקה:

ראיון החולה שבוצע על ידי ז’אק אלן מילר מתוך אופורקה

סיכום הריאיון עם ז’אק אלן מילר מתוך אופורקה / זיו נוימן

על עמדתו של מילר בריאיון החולה / דיאנה ברגובוי

מבוא מאת ז'אק-אלן מילר

תעודה בפסיכואנליזה לא קיימת בשום מקום בעולם. הדבר לא נובע ממקריות או מאי שימת-לב אלא מסיבות הקשורות במהות של מה שהינה הפסיכואנליזה.
לא ניתן להצביע על מבחן שיאשר מיהו פסיכואנליטיקאי, משום שהעיסוק בפסיכואנליזה הוא בעל אופי אישי, שמור לווידוי הפציינט בפני הפסיכואנליטיקאי על מה שהינו האינטימי ביותר במחשבותיו. נסכים כי הפסיכואנליטיקאי משיב לווידוי זה בפעולת פירוש המכוונת למה שאנו מכנים – לא מודע.
האם פעולה זאת יכולה לשמש חומר למבחן?
יש להטיל ספק בכך, שהרי פעולת הפירוש אינה בלעדית לפסיכואנליזה. כל ביקורת של טקסטים, תעודות או רישומים, משתמשת אף היא בפירוש.
אולם הלא מודע הפרוידיאני, זה הנוצר רק באמצעות יחסי הדיבור שהזכרתי לעיל, אינו ניתן להשוואה עם דבר-מה שהינו חיצוני ליחסים אלה.
זאת ועוד, הפירוש האנליטי אינו מהווה הוכחה כשלעצמה, אלא בשל האפקטים הבלתי צפויים שהוא גורם אצל מי שמקבלו במסגרת יחסי הדיבור. אין מוצא.
הפועל היוצא הינו שיש לקבל את האנליזנט כדי שהוא, ורק הוא, יעיד על כישרונו של הפסיכואנליטיקאי. אלא שעדות האנליזנט תהא מסולפת שכן היא כרוכה באפקט ההעברה שהתמקמה בכניסה לאנליזה.
אפקט זה, אף הוא אינו נותן ערובה כלשהי בנוגע לעבודה שנעשתה. משתמע מכך כי העדות הקבילה היחידה היא עדות האנליזנט, זה, שאחרי ההעברה, רוצה עדיין לשרת את הפסיכואנליזה. מה שאני מכנה כאן עדותו של הפסיכואנליטיקאי מהווה את גרעין הוראת הפסיכואנליזה משום שהיא עונה לשאלה לגבי הניתן למסירה לקהל על התנסות שהיא בעיקרה אישית.
ז’אק לאקאן מיסד עדות זאת תחת השם “Passe” – “מעבר” (1967). הוא אף העניק להוראה זאת את האידיאל שלה, ה-“מתמה” (Mathema) (1974). מן ה-“מעבר” אל ה-“מתמה”, מהאחד למשנהו, ישנה הדרגתיות:
עדות ה”מעבר” טעונה במטען הפרטיקולאריות של הסובייקט והיא מתוחמת לחוג מצומצם ופנימי של קבוצה אנליטית.
הוראת ה”מתמה”, לעומת זאת, היא הוראה החייבת בהוכחה ומיועדת לכל. בנקודה זאת מתרחש מפגש בין הפסיכואנליזה לאוניברסיטה.
ההתנסות בהוראה זאת קיימת בצרפת מזה ארבע-עשרה שנים, ובספרד היא מוכרת כבר ארבע שנים, באמצעות הסמינר של השדה הפרוידיאני. החל מינואר הקרוב היא תקבל שם את הצורה של סקציה קלינית.
אני חייב להבהיר מהי ההוראה הזאת ומה היא לא.
הוראה זאת הינה אוניברסיטאית משום היא שיטתית ומדורגת, מלמדים אותה מקבלי אחריות שהוכשרו לכך, והתרחשותה מקבלת את פסיקתם של תעודות ואישורים. היא לא מכשירה לעיסוק בפסיכואנליזה.
הציווי שניסח פרויד החל משנת 1910 שעל הפסיכואנליטיקאי לעבור אנליזה, לא זאת בלבד שהתקבל על-ידי לאקאן, אלא אף הוקצן על ידו בכך שקבע שלאנליזה אין סיום אחר לבד מייצורו של פסיכואנליטיקאי.
מן הראוי להוסיף שהפרה של ציווי זה עולה במחיר כבד, ובכל המקרים פירעונו יחול על מי שהפרו אותו.
ההוראה הינה תמיד בעלת כיוון לאקאניאני, בין אם היא בפריז, בבריסל או בברצלונה, ובין אם היא מתנהלת באופן ציבורי או פרטי.
אלה שהיא מוענקת להם מוגדרים כ”משתתפים”.
מונח זה, משתתפים, עדיף על המונח סטודנטים, וזאת כדי להדגיש את מידת היוזמה העצמית המתבקשת מהם. העבודה שיציעו לא תיגזל מהם: הדבר תלוי בהם.
אין זה פרדוכסלי, להציב דרישה קפדנית ביותר למי שמעמידים עצמם לבדיקה לתפקיד הוראה ללא תקדימים. שכן הידע הנלמד בהוראה זו, השואב את סמכותו מעצם הקוהרנטיות שבו, פוגש את האמת שלו בלא מודע. כלומר, אין בו בידע זה אף אחד שיאמר: “אני יודע”. עובדה זו באה לידי ביטוי בכך שבשדה הפרוידיאני, כל הוראה באשר היא, מתחוללת רק תחת התנאי שהיא נשענת על עיבוד חדש כלשהו, צנוע ככל שיהיה.
בספרד כמו גם בבלגיה, הפן הקליני משמש כהתחלה להוראה זאת.
הקליניקה איננה מדע. כלומר, אין היא מהווה ידע הניתן להוכחה. היא מהווה ידע אמפירי, שאינו ניתן להפרדה מההיסטוריה של האידיאות.
עם הוראת ידע זה אנחנו נותנים פיצוי מה לפער שנפער בשל חולשות הפסיכיאטריה, שאוצרה הקלאסי הוזנח על ידי התקדמות הכימיה, בכך שאנו מכניסים גם אלמנט של וודאות (המתמה של ההיסטריה).
בעתיד, הצגות החולים יתבססו על הוראה זאת, ומאוחר יותר, יתווסף תחום המכונה בצרפת “לימודים מעמיקים”, המיועדים לכתיבת תזה ודוקטורט.
בהתאמה עם מה שנעשה בעבר בהנהלת לאקאן, אנו פועלים צעד אחר צעד.

ז’אק-אלן מילר
אוגוסט 1988